שבת ט”ז סיון תש”ע, ספר במדבר, פרשת “בהעלותך”.

יום אחד מצא השמש את הרב מנמנם בביהכ”נ. העיר אותו ואמר לו: “מפני מה אתה ישן כאן? אין לך בית?”. ענה הרב: “יותר טוב ביכ”נ בלי בית מאשר בית עם אשה”. אמר השמש: “דומה אתה למשה רבנו”. תמה הרב: “משה רבנו? במה אני דומה לו?”. ענה לו השמש: “וכי משה רבנו לא יכל להתפטר מתפקידו? אלא שהוא העדיף את טורח המנהיגות על טורח האשה” (אגדות חסידות שובניזמיה, פרק א’).

*   *   *

יושב משה על מושבו ומחכה להתגלות האלוהים. אחרי כמה רגעים, כרגיל, הוא מרגיש את משב הרוח הפתאומי שאינו קשור למזג האוויר המבשר כי אלוהיו הגיע.

- “היי משה!”, קורא אלוהים. “אתה נראה על הפנים, כאילו לא ישנת שבוע! מה קרה?”.
- “באמת לא יסנתי טוב בסבוע סעבר”, עונה משה בקול נרגן. “אתה חוסב סדה קל לעשות מפקד אוכלוסין? בוא נראה תעשה את דה אתה!”.
- “לא אמרתי שזה קל”, מתגונן אלוהים. “אולי תשתה אספרסו? זה יעיר אותך”.

ספלון מעלה הבל מופיע וצף באוויר מול פניו של משה; הארומה העולה ממנו שובה את נחיריו.

- “מריח טוב הדבר הזה. איך קראת לו?”.
- “אספרסו”, אומר אלוהים. “בעתיד עוד יקראו לדור שלם על שמו. אגב, אתה רוצה אותו עם סוכר?”.
- “סוכר?”, תמה משה.
- “זה מין חומר ממתיק”, מסביר אלוהים.
- “אני שונא מתוק”, אומר משה. “אולי טיפה חלב חם, אם אפסר”.
- “אפשר”, אומר אלוהים, וטיפת חלב צצה יש מאין וצוללת אל תוך הספלון. “עכשיו קוראים לזה מקיאטו”.
- “אמרת אספרסו”.
- “נכון, אבל כשמוסיפים לו טיפת חלב קוראים לו מקיאטו”.

משה לוגם בהנאה גלויה. טעמו של המשקה דומה לריחו – מעורר, מחדד חושים. המשקה החם יורד בגרונו ושולח זריקות של מרץ לתאי גופו היגעים. “הוא גם טעים, האספרסו הדה”, אומר משה תוך לגימת הלגימה האחרונה, ואז מכניס את אצבעו לספלון, אוסף בתנועת ניגוב את הקצף שנדבק בדפנותיו ומלקק אותו.

- “אח, משה”, צוחק אלוהים בלבביות. “נראה לי שיש בך דם איטלקי. גם הם ילקקו תמיד את המשקע. רוצה עוד אחד?”.
- “לא, תודה. העייפות כבר עברה לי. אולי אחר כך”.
- “איך שתרצה”, אומר אלוהים, והספלון נעלם כלא היה. “עכשיו אפשר להתחיל?”.
- “לפני כן אני יכול לסאול סאלה?”.
- “בוודאי”, אומר אלוהים.
- “אתה דוכר סב’ויקרא’, בפרסות ‘תדריע-מתורע’, הבטחת לי סבספר ‘במדבר’ יהיה הרבה אקסן?”.
- “זוכר, בטח זוכר”.
- “אד איפה האקסן?”.
- “אל תדאג. כבר בפרשה הזאת יהיה אקשן, למרות שעל פניה היא מתחילה על הפנים. אפשר להתחיל?”.
- “אפסר”, עונה משה, ושולף את העט.

טכ”ג

וידבר יהוה אל משה לאמור: “דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול המנורה יאירו שבעת הנרות. זאת אומרת ששלושת הנרות שמכל צד צריכים לנטות לכיוון הנר האמצעי”.
- “אתה מתכוון לסמס?”, שואל משה.
- “סמס?”.
- “לא, סמס עם סני סי”ן. ככה קוראים לנר האמצעי במתרית”.
- “תקרא לו איך שבא לך”, עונה אלוהים. “העיקר שאהרון יקפיד על זה, בסדר? לא שזה חשוב לי, אבל ככה הם רוצים, לא יודע למה”.
- “אל תדאג. אהרון יעשה כל דבר סתגיד לו, ולא מסנה כמה הוא אבסורדי. מאד ססני בניו נשרפו הוא פוחד ממך פחד מוות”, אומר משה.
- “כן, אני יודע, אבל למרות הכל הוא עדיין איש מסוכן”, אומר אלוהים. “כדאי לך לפקוח עין עליו”.
- “יס מי סעוסה את דה בסבילי”, רומז משה.
- “מי? יהושע בן נון?”.
- “כן”.
- “אחלה גבר יהושע הזה”, אומר אלוהים. “ועכשיו בקשר ללויים, שצריכים לשרת את הכהנים בבית המקדש… כן מה השאלה?”.
- “רתיתי לסאול, דה סירות חובה או בהתנדבות?”.
- “אתה מתכוון ללויים?”.
- “כן. יס לי בעיה עם קורח, הוא לא מוכן לסרת במסכן בכלל, ואת אהרון ובניו בפרט”.
- “אז שלא ישרת. בין כה בעוד כמה פרשות הבעיה של קורח תיפתר סופית”.
- “איך?”, תוהה משה.
- “לא יכול לגלות לך כרגע”, עונה אלוהים. “בקשר ללויים, לפני שיתחילו בשירות הם צריכים לעבור טכ”ג, שזה אומר: טיהור במי חטאת, כיבוס בגדיהם וגילוח שערותיהם בתער”.
- “טכ”ג”, מגחך משה בעודו כותב. “אני רואה סגם אתה נדבקת בקיתורים סל יהוסע”.
- “כן, והאמת שזה די נוח ברגע שמתרגלים לזה”, אמר אלוהים.
- “בקסר לגילוח, אפסר בליידר במקום בתער?”.
- “ליידר?”.
- “ליידר עם די”ן. דה מכסיר סהמציאו במתרים, סמרחיק את השערות לתמיתות. כך לפחות טוען היתרן”.
- “מצדי שיוציאו שערה-שערה עם פינצטה. פינצטה כמו שיגידו הגשש”.
- “הגסס?”, תמה משה.
- “לא חשוב”, עונה אלוהים. “אחרי זה אתה צריך להעמיד את הלויים… מה עכשיו?”.
- “בקסר לשערות, הם תריכים לגלח אותן רק פעם אחת כסהם מתגייסים, או כל פעם כסהן תומחות מחדס?”.
- “ואללה, לא יודע”, עונה אלוהים. “שים לב! אני ממשיך. והקרבת את הלויים לפני אוהל מועד, והקהלת את כל עדת בני ישראל, והקרבת את הלויים לפני יהוה, וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלויים, והניף אהרון… מה הבעיה?”, נאנח אלוהים. “אי אפשר להקריא לך יותר משניים-שלושה משפטים בלי שתשאל שאלה?”.
- “מה לעשות סהטקסט הדה מעורפל ומבולבל?”, מתנצל משה. “אבל תגיד לי אתה, איך הם רותים ססס מאות אלפי עדת ישראל יסמכו את ידיהם על עשרים וסניים אלפי לויים?”.
- “לא יודע איך!”, עונה לו אלוהים בחריפות. “תראה, אני לא כועס עליך, חס וחלילה, אני מסכים איתך שהטקסט הזה מעורפל ומבולבל, אלא שבנוסף לכך הוא מיוחס אלי וזה מרגיז אותי בכל פעם מחדש [קול רשרוש של מגילת קלף] הנה לדוגמא בפרשת ‘במדבר’, פרק ד’ פסוק ג’, כתוב שהלויים ישרתו מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים, ואילו בפרשה הנוכחית, בפרק ח’ פסוק כ”ד, כתוב מבן עשרים וחמש שנה ומעלה. מה תגיד על זה?”.
- “לא יודע מה להגיד”, עונה משה. “אולי הם התכוונו שבגיל 25 הם יתגייסו ויעשו טירונות עד גיל 30, ואז הם יתחילו בשירות שלהם?”.
- “אולי, אבל לפחות יכלו לכתוב זאת בפירוש ולא להשאיר את זה לפרשנויות”, אומר אלוהים בתרעומת. “אבל הלוואי ואלו יהיו כל הצרות שלי”.
- “למה אתה אומר את דה?”, שואל משה.
- “לא חשוב”, נאנח אלוהים. “לא באת לפגישה הזאת כדי לשמוע אותי מתבכיין. עוד דבר אחד, הלויים ישרתו עד גיל 50. אז זהו זה להיום. ושיהיה לך חג שמח”.
- “חג? מה פתאום חג? אידה חג?”. תמה משה.
- “פסח. היום הוא הארבעה עשר יום לחודש הראשון, ניסן. שכחת?”.

משה שולף לוח שנה מאבנטו ומציץ בו. “ואללה! איך עף הדמן! עברה כבר סנה מאד שיתאנו ממתרים”. הוא קם ואוסף את חפציו במהירות. “טוב, אד סיהיה גם לך חג שמח, ולהתראות אחרי החג. ותודה על האספרסו”. “מקיאטו”, מתקן אותו אלוהים. “סיהיה מקיאטו”, עונה משה והולך לדרכו.

פסח טמאים

משה נחפז אל המחנה ושולח שליח ליהושע בן נון. הוא מצווה עליו להודיע לעם באמצעות כרוזים כי חג הפסח חל באותו יום, והולך הביתה כדי להכין את צורכי החג. בדרכו הוא פוגש קבוצה של אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: “אנחנו טמאים לנפש אדם ולא יכולים לעשות את הפסח היום”.
- “אד מה אני יכול לעשות?”, אומר משה. “אלו ההוראות סל אלוהים”.
- “אנחנו מבקשים שתשאל אותו אם אפשר לעשות אותו במועד ב’”, אומר אחד מהם.

ויאמר אליהם משה: “עמדו ואסמעה מה יתוה יהוה לכם“. וידבר יהוה אל משה לאמור: “האמת? הם צודקים. תגיד להם: שאיש, איש כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה, ועשה פסח ליהוה בי”ד באייר. בסדר?”.

“בסדר”, עונה משה ומעביר את דברי האל לאנשים הטמאים. לאחר שחג הפסח על שני מועדיו עובר בשלום, ויהי בשנה השנית (לצאת אבותינו ממצרים) בחודש השני בעשרים לחודש (כ’ אייר), עולה עמוד הענן מעל המשכן ומסמן לבני ישראל כי הגיעה העת להמשיך במסע. ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן.

ויאמר משה לחובב בן רעואל המדייני, הלא הוא חותנו יתרו: “נוסעים אנחנו אל המקום אסר הבטיח אלוהים לתת לנו. בוא גם אתה איתנו והטבנו לך“.
- “לא”, עונה יתרו, “כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. הייתי אתכם שנה וזה הספיק לי. חוץ מזה, יש לי הרבה עניינים לסדר בבית”.
- “אל נא תעדוב אותנו“, מתחנן אליו משה. “אתה יודע סכל הדמן הדה במדבר היית לנו לעיניים ובלעדיך לא היינו מסתדרים. בוא איתנו לארת כנען, ניתן לך נחלה בתוכנו, תסב איתנו, תחיה איתנו”.
- “לא!”, אמר יתרו בתוקף. “אלוהים אמר שאין לגרים חלק בנחלה שהוא נותן לכם, ואני לא רוצה להיות אזרח סוג ב’. אחרי הבר מצווה של גרשום אני חוזר הביתה”.
- “חבל”, אומר לו משה.
- “כן, חבל”. חוזר אחריו יתרו. “עכשיו תגיד לי, מה עם בתי ציפורה? שמעתי שאתם עומדים להתגרש”.
- “להתגרס? מה פתאום? ממי סמעת על דה?”.
- “לא משנה”, עונה יתרו. “אתה יודע שאצלנו, בעדה שלנו, מקומה של האשה לצד בעלה”.
- “גם אתלנו”, אומר משה.
- “אז איך זה שגם היא מתכננת לחזור למדיין אם אתם לא מתגרשים?”, תמה יתרו.
- “אנחנו לא מתגרסים”, אומר משה בפסקנות. “זה נכון סהיא חודרת הביתה, אבל דה דמני, כי ברגע סאני מביא את בני ישראל לארת כנען – גם אני חודר למדיין”.
- “ומתי זה יקרה סוף-סוף?”, שואל יתרו.
- “לא יודע. נראה לי סבעוד סנה-סנתיים. מסהו כדה”.

בעודם מדברים, מגיע רץ מטעם יהושע בן נון ומוסר למשה איגרת. משה פותח אותה. “בוא מהר!”, נכתב בה, “יש תסיסה בקרב העם”.

העם תוסס

משה נפרד חטופות מחותנו, ונחפז עם הרץ למפקדתו של יהושע. כאשר הם מגיעים לשם הוא מוצא את המפקדה מוקפת באנשים, נשים וטף. ברגע שהללו רואים את משה, הם מתחילים להתלונן: “מה זה? אתה רוצה להרוג אותנו?”, צועקת אשה אחת, “כבר שלושה ימים רצופים אנחנו צועדים בלי חניה, הילד שלי כמעט התייבש”; “והבת שלי קיבלה מכת שמש”, מתלוננת שכנתה, “הרופא אומר שהיא צריכה מנוחה מוחלטת”; “אפילו לאכול כמו בני אדם לא נתנו לנו”, טוען אחד שכרסו מעידה עליו שהוא חובב בליסה, “בכל פעם שהתיישבתי לאכול תקעו בחצוצרות לקום ולהמשיך במסע”.

יהוה, ששומע את כל התלונות האלו, מתעצבן. ויחר אפו, ותבער בם אש יהוה ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה, ויתפלל משה אל יהוה, ותשקע האש. ויקרא למקום ההוא תבערה, כי בערה בם אש יהוה.

לאחר כמה ימים מתברר כי חרי אפו של אלוהים לא השאיר על העם רושם. והאספסוף אשר בקרבו, שלא היו מבני ישראל, התאוו תאווה וישובו ויבכו הם וגם בני ישראל. ויאמרו: “מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. את הקישואים הממולאים, ואת האבטיחים עם הגבינה הבולגרית [...] ואת הבצלים, ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כלום. רק מן ומן ועוד מן. די! נמאס לנו מזה!”.

הנרגנות בקרב העם הולכת וגואה. האנשים, על נשיהם ועל טפם, יוצאים מאוהליהם ונוהרים לעבר אוהלו של משה בעודם קוראים סיסמאות גנאי למן: “חבל על הזמן! נמאס מהמן!”, או “לא רוצים מן! רוצים סיך שומן!”, למשל.

“הילד שלי חולה והרופא אמר שחסר לו B12 ושהוא צריך לאכול בשר”, צועקת אשה אחת. “והתינוק שלי לא מעכל גלוטן”, החרתה החזיקה אחריה אשה אחרת. “המן רע ליהודים”, צעק אחד מהאספסוף.

אנשיו של יהושע, שהוזעקו לאוהלו של משה, יצרו סביבו שרשרת חיה בניסיון להדוף את ההמון. “זוהי התקהלות בלתי חוקית!”, קורא יהושע במגאפון. “אני מבקש מכם להתפזר מיד, ולא – ניאלץ לנקוט ביד קשה”. אך קריאותיו נופלות על אוזניים ערלות. המפגינים מתיישבים על הקרקע שלובי זרועות, ואמהות שהחזיקו את עולליהן הממררים בבכי בזרועותיהן מתיישבות אף הן. המהומה הולכת וגוברת.

ליהושע, שמזהה בקהל את משפחתו ואת משפחות אנשיו, מתחוור כי אף אמצעי פיזור הפגנות לא יועיל במצב שנוצר. הוא נכנס לאוהלו של משה ומוצא אותו ואת ציפורה יושבים על המחצלת ומחבקים את ילדיהם המבועתים. “אני מצטער, אדוני, אבל לא נראה לי שנוכל לפזר את הקהל באמצעים שברשותנו. אנחנו זקוקים להתערבות אלוהית”, אומר יהושע למשה.

ויאמר משה במוחו אל יהוה: “למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך? מה כבר עשיתי שנתת לי את העונש הזה? האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו? [...] מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? וכשרע להם הם באים בטענות אלי ולא אליך. אפשר לחשוב שאני החלטתי להוציא אותם ממצרים ולסובב אותם במדבריות. לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה. די! נמאס לי מכל זה!”.

ויאמר יהוה אל משה: “לך תאסוף 70 אנשים אחראים ורציניים מזקני ישראל, ולקחת אותם אל אוהל מועד [...] ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם הזה ולא תשא אתה לבדך. בסדר?”.

“ומה עם הבשר?”, תוהה משה.

“ואל העם תאמר: התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני יהוה [...] לא יום אחד תאכלון, ולא יומיים, ולא חמישה ימים, ולא עשרה ימים ולא עשרים יום [...] חודש שלם תאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. אם הם היו מבקשים רק בשר, מילא. אם הם היו רק מואסים את יהוה אשר בקרבם, גם מילא. אבל להתגעגע למצרים? זאת כבר הגזמה. אני עוד אתחשבן איתם על זה”.

“אבל אלוהים!”, קורא משה. “העם הזה מונה שש מאות אלף גברים יוצאי צבא, בלי להביא בחשבון נשים זקנים וילדים. מאיפה יימצא בשר לכולם?”.

ויאמר יהוה אל משה: “היד יהוה תקצר? אמרתי לך שהם יאכלו בשר עד שייצא להם גם מהתחת, ולא רק מהאף”. ויצא משה וידבר אל העם את דברי יהוה, והעם, שחלקו כבר התעייף וחלקו קנה את דבריו של משה, מתפזר לאוהליו.

ציפורה מפרקת את החבילה

לאחר שוך המהומה חש משה למטה של יהושע ומבקש ממנו שיעזור לו לבחור את 70 הזקנים שצריכים לעזור לו בנשיאת עולו של העם. “אבל איך נעשה זאת אדוני?”, תוהה יהושע. “אם נבחר שישה מכל שבט יהיו 72 זקנים, ואם נבחר שישה משבט אחד וחמישה משבט שני וכך הלאה – זה יגרום לקנאה בין השבטים”.

“אני יודע”, עונה משה. “גם אני חסבתי על דה. אני חוסב סהכי טוב לבחור סיסה מכל סבט, ואחר כך להפיל ביניהם גורל, וככה נסנן החוצה את שני הדקנים המיותרים”.

לאחר שיהושע וראש מטהו, כלב בן יפונה, מסיימים לעבור על תיקיהם האישיים של זקני ישראל ובוחרים 72 מהם, מפיל משה גורל, ועל פיו גוזר את סינונם של שניים: אלדד ומידד. את יתר 70 הזקנים אוסף משה ולוקח אותם לאוהל מועד, כדי שיעברו את תהליך האצלת הרוח האלוהית עליהם. לאחר שהם עוברים את התהליך בהצלחה, מתברר כי גם על אלדד ומידד נחה הרוח, ויתנבאו במחנה לעיני העוברים והשבים.

ציפורה ומרים, אחות משה, עוברות שם בדרכן לשוק ונעמדות כדי להביט במחזה.
- “מסכנות הנשים שלהם”, נאנחת ציפורה. “הן יהפכו להיות כמוני, אלמנה שבעלה בחיים”.
- “למה את אומרת את זה?”, גוערת בה מרים. “אחי הוא אדם דגול ומנהיג גדול. את צריכה להתגאות בכך שהוא בעלך”.
- “הלוואי והוא היה סנדלר או סבל”, עונה לה ציפורה. “כך הייתי לפחות רואה אותו מדי פעם. כשהוא יוצא לפגישה עם אלוהים אני שואלת אותו, מתי תחזור? והוא עונה לי: ‘כשאלוהים ישחרר אותי’. פעם שאלתי אותו, תגיד, אלוהים לא יודע שאתה נשוי ואב לשני ילדים קטנים? ואת יודעת מה הוא ענה לי? הוא אמר: ‘בוודאי יקירתי. בטח שהוא יודע. הוא לפעמים אפילו שואל לשלומכם’. אמרתי לו, אז בפעם הבאה שישאל – תגיד לו ששלומי על הפנים ושאני רוצה את בעלי לצדי”.
- “נו?”, שואלת מרים.
- “מה נו?”.
- “איך הגיב אלוהים כשמשה העביר לו את דבריך?”.
- “משה אומר שאלוהים אמר לו שהוא מבין לרוחי, אבל שלצערו הוא לא יכול לעזור לי בזה ושאני צריכה להשלים עם המצב”. ציפורה שבה ומרימה מבטה אל עבר אלדד ומידד המתנבאים, ומנידה ראשה בצער. “מסכנות, ממש לבכות עליהן”.
- “די!”, אומרת מרים. “מספיק עם הרחמים העצמיים האלו. את צריכה להשלים עם המצב, כמו שאמר אלוהים”.
- “לא!”, אומרת ציפורה בתוקף. “אני לא השלמתי עם המצב. אחרי שגרשום יעשה בר מצווה, אני אורזת את הפקלאות וחוזרת למדיין עם הילדים”.
- “אבל מה עם משה?”, קוראת מרים. “מקומה של אשה לצד בעלה, את יודעת!”.
- “ומה תעשה האשה שרוצה שגם בעלה יהיה לצדה ולא רק היא לצדו?”, שואלת ציפורה בתרעומת. “חוץ מזה, אנחנו כבר פתחנו בהליכים”.
- “מה???”, פוערת מרים את עיניה כלא מאמינה. “את רוצה להגיד שאתם… כאילו… אתם…”.
- “מתגרשים. כן, אנחנו מתגרשים. כולם מתגרשים היום. זה כבר לא ביג דיל. למה, רמי וריטה לא התגרשו? או דץ ודצה? אז גם משה וציפורה”.
- “אני לא מאמינה!”, מכריזה מרים תוך נענוע ראש. “אתם לא תתגרשו, אתם נועדתם זה לזו. מה יעשה משה המסכן בלעדייך? הוא לא יודע להסתדר”.
- “אז שייקח לו מישהי שמוכנה לחיות איתו בכאילו”, אומרת ציפורה ונעמדת במקומה. “אני לא מוכנה יותר לחיות בכאילו. אני רוצה בעל ואב לילדים שלי. אני עם מנהיגים גמרתי. את יודעת? כבר לא בא לי ללכת לשוק. אני חוזרת הביתה”, היא אומרת, סבה על עקביה והולכת לה, מותירה את מרים לבדה.

ברוכים הבאים לקברות התאווה

ובינתיים, בקרבת מקום: ורוח נסע מאת יהוה והעיפה שלוים מן הים. השליו נערם מסביב למחנה בערימות. כדרך (מהלך) יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה, וכאמתיים (120 ס”מ) על פני הארץ. ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה, וכל יום המחרת, ויאספו את השליו. הממעיט אסף עשרה חמרים (ערימות). הבשר עודנו בין שיניהם ועוד לא הספיקו לבלוע אפילו ביס אחד, ואף יהוה חרה בעם והוא התכפר עליהם. ויך יהוה בעם מכה רבה מאד וכואבת. ויקרא את שם המקום ההוא: קברות התאווה. כי שם קברו את המתאווים. מקברות התאווה נסעו העם וחנו בחצרות.

יום אחד באה מרים לבקר את אחיה אהרון באוהל מועד. הם עומדים ומשוחחים, ומהון להון מתגלגלת השיחה למשה ורעייתו. ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח (חז”ל נחלקו בדעותיהם בעניין האשה הכושית. אחדים טענו שהכוונה לכושית של ממש, ואפילו מאתיופיה, ואילו אחרים טענו שהיא היתה יפה כל כך עד שקראו לה כושית, מחשש לעינא בישא. אחרים טענו כי היתה “כושית בהתנהגותה”, כלומר זרה ומוזרה).

- “אתה יודע שמשה וציפורה מתגרשים?”, אומרת מרים לאהרון.
- “מתגרשים? מה, באמת?”, מתפלא הכהן. “למה?”.
- “היא אומרת שנמאס לה לחיות עם נביא”, מגלה לו מרים.
- “אז מה אם הוא נביא? למה, רק הוא נביא?”, אומר אהרון בביטול. “את ואני לא נביאים? אלוהים לא מדבר גם איתנו? ואני, בנוסף לזה, כהן גדול, וגם אני נעדר הרבה מהבית. אז בגלל זה אלישבע אשתי תתגרש ממני?”.
- “יותר טוב שלא תזכיר את אשתך”, ממליצה לו מרים. “הרי מאז שנמשחת לכהן גדול [ספר ויקרא, פרשת 'שמיני'] אתם לא מדברים זה עם זו ואפילו ישנים בחדרים נפרדים”.
- “לא משנה”, עונה אהרון. “העובדה היא שלא התגרשנו”.

אלוהים, שמקשיב לשיחה הזאת, כועס על מרים ואהרון וקורא להם לצאת מאוהל מועד. “איך אתם לא מתביישים?”, הוא גוער בהם. “ככה אתם מדברים על אחיכם? חשבתם שאני לא שומע?”. מרים ואהרון מצטנפים מתחת למטר הגערות. “אתם נביאים אתם? אתם פישרים! זה מה שאתם. איתכם אני מדבר פעם ביובל, וגם זה רק בחלומות. ואילו משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אני מדבר אתו”. ויחר אף יהוה בם וילך, והענן סר מעל אוהל מועד [...] ויפן אהרון אל מרים והנה היא מצורעת כולה.

אהרון נבהל, וחושש שגם הוא עומד לחטוף איזה דרבה. ויאמר אהרון אל משה: “בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת. אני לא עשיתי כלום. היא, מרים, התחילה עם הרכילות. ואני, יש להודות, נסחפתי קצת”, הוא מתחנן.

- “ראית איזה פחדן?”, לוחש אלוהים במוחו של משה. “לאחיך הזה יש מילה, אבל הוא בטח לא גבר”, הוא מוסיף בלעג.
- “אבל מרים היא נסמה טובה!”, קורא משה. “אני בטוח סהיא לא התכוונה לרכל עלי. מאד ומתמיד היא היתה טובה אלי ודאגה לי. אל נא רפא נא לה. בבקסה ממך”.
- “טוב”, אומר אלוהים, “אבל היא צריכה להישאר שבעה ימים בהסגר מחוץ למחנה, כמו כל המצורעים. ותגיד לאהרון אחיך שגם הפעם הוא התחמק מעונש רק בגלל שאין לי זמן וכוח לבחור לי כהן גדול חדש וללמד אותו את כל הטקסים. אבל שיידע שרשמתי לו נזיפה חמורה בתיקו האישי”.

ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים [...] ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. וכאן מגיעה לסיומה פרשת “בהעלותך”, שבה למדנו שבשר לא תמיד טוב לבריאות ושלפעמים עדיף לאכול מן ולשתוק מאשר לאכול בשר ולמות.

בשבוע הבא: פרשת “שלח” (או “שלח לך”), ובה משה מקים את “המוסד” ושולח מרגלים לתור את הארץ. הדו”ח שמגישים הללו לאחר שובם משליחותם ממוטט את מוראל העם. אלוהים, בתגובה, מחליט שהדור הזה, חוץ ממתי מעט, אינו ראוי להיכנס לאזחו”ד (ארץ זבת חלב ודבש).

=

עוד

עוד טקסטים של מוריס
עוד פרשות שבוע